שלושים וארבעה קילוגרם, זה היה משקלה של אמי כשהצבא האמריקאי נכנס בשערי מחנה העבודה זלצווידל שבגרמניה.
או שמא עלי להתחיל זאת אחרת: אמא שלי היא גיבורת חיי.
עבורי, בנה הבכור, אמי מסמלת את העם היהודי, עם שחווה את גדול האסונות שידעה האנושות, עם שהובל אל שאול התחתיות של ההיסטוריה. ואמא שלי הפרטית הייתה שם, ילדה צעירה שנתלשה בוקר אחד ממשפחה חמה בת תשעה ילדים, אשר עמדה בנפש ערומה אל מול הרוע האנושי הבלתי נתפס.
אמא הייתה רק בת חמש־עשרה כשהושלכה מקרון הרכבת בשער מחנה אושוויץ, כשראתה בעיני התום של נערה איך אמה ואחיה נלקחים אל תאי הגזים, כשנאחזה בכל כוחותיה באשה שנתנה לה חיים והייתה עבורה דמות אוהבת ומגוננת, ונותקה ממנה באותו רגע נורא בזעקות שבר. כשצפתה חסרת אונים בחבריה מתחננים על נפשם, כשעמדה אל מול ד"ר יוזף מנגלה בעיניים קרועות והבינה באחת כי כל שהיה לה עד הרגע ההוא לא ישוב לעולם.
מאותו היום נאלצה אמא להילחם בכדי לשרוד. לצידה הייתה תמיד זהבה, אחותה התאומה. יחד הן שוכנו בצריף מספר 16, עם מאות נשים ונערות נוספות, יחד נאבקו על כל פירור לחם, עבור כל פיסת חום אנושי.
עד שלא ביקרתי בעצמי באתר אושוויץ-בירקנאו כאדם בוגר, לא יכולתי להבין את התופת, לא יכולתי לשער מה חוותה, ממה קמה ובנתה חיים עבורה, עבורי, עבור כולנו.
מאותו הרגע שבו נעלמה אמה, הכול היה רע ושחור. הקור, הרעב התמידי, הכאב הפיזי, העייפות הגדולה, האימה והגעגוע. בתוך כל זה הגיחה דמות אחת שגם היום, בזקנתה, היא לא שוכחת אותה. זו דמותה של אנקה, קאפו שהופקדה על בנות צריף מספר 16. מתוך עשרות הנשים, הנאבקות כולן לשרוד, היא ראתה את אמא שלי כשהישירה מבט לעיניה. אמא מספרת תמיד איך היו מקבלות חמש דקות בלבד על מנת לרוץ לשירותים, עשרות נשים נדחקות כעדר. מישהו בחר עבורן את הזמן ושאב הנאה סדיסטית מלהביט בהן מתנפלות, נדחפות, מאבדות צלם אנוש. ובתוך כל הגיהינום הזה, הקאפו הצעירה ההיא, במבט חטוף והטיית ראש מהירה כסימן מוסכם, הייתה מאפשרת לאמא שלי, רק לה לבדה, לשהות שם עוד מעט זמן, לשבת לרגע נוסף בצריף השירותים המצחין והמלוכלך.
אמא שלי, החלשה והרזה, הייתה מנצלת את רגעי החסד הקטנים הללו, משעינה את גופה העייף אל קיר בית השימוש, ונרדמת.
בתוך השאול הזה, מישהו ראה אותה, מישהו איפשר לה רגע של פרטיות. ואת זה היא בוחרת לזכור.
אמא שלי היא גיבורת חיי, כי שרדה ונותרה אנושית. אני זוכר איך הייתה נוהגת לספר, פעם אחר פעם, על הקור המחריד והרעב הנורא ששררו במחנה, איך היו החיילים הגרמנים – שהביאו את סיר המרק הדלוח והלחם העבש - עומדים ומביטים בנערות הנדחקות ונדחפות, מביטים בעיניים ריקות ולועגות.
יום אחד הביאו החיילים את הסיר העלוב, והבנות, כולן כאחת, עמדו מולם רועדות מחולשה ובישרו לחיילים המשתוממים, "היום לא נאכל, היום הוא יום הכיפורים." אמא הדגישה תמיד את התדהמה שאחזה בחיילים הנאצים. "ממש היו בשוק," סיפרה בשפתה המתנגנת. היא חשה גאווה גדולה על כי דווקא בעומקה של התהום האיומה הזו מצאו הנשים המיוסרות והרעבות האלה כוח לקרוא תיגר, לעמוד על שלהן. רוח האדם נקראה אל המערכה - וניצחה.
מאז אותו יום הכיפורים ועד היום, בזקנתה, היא מקפידה על מצוות הצום ביום הכיפורים.
ימי המלחמה עברו על אמא כשהיא צמודה לתאומתה זהבה. אמי הייתה קטנה ושברירית מאחותה. זהבה ואמא הן אומנם הבנות הצעירות במשפחתן, אך מכל אחיה אמי הייתה בת התפנוקים של הוריה.
אמא מעולם לא חדלה מלהתגעגע לסבתי, אמא שלה. שנים הרבה עברו וצלילה של המלה "אמא" עדיין מעלה בה דמעות. גם כשילד קורא ברחבי המושב לאמו, משהו נרעד בה וגופה מתכווץ.
בחורף 1945, כשהצבא האמריקאי צעד אל המחנה, היו משקלה ובריאותה של אמי ירודים כל כך, שהרופאים החליטו לשלוח אותה לבית החולים בבודפשט. שלושה חודשים שהתה במתקן הצפוף והעלוב. רוב הזמן ישנה. סוף סוף הייתה לה מיטה משלה, סוף סוף יכולה הייתה לאגור מעט כוח.
כשהשתחררה מבית החולים ואחותה זהבה איתה, נותרו השתיים לבדן בעולם. נערות צעירות שאינן יודעות לאן מועדות פניהן.
פגשתי בחיי ניצולים שהרבו לספר על התופת. אמא סיפרה מעט מאוד. פעם, באחד מאותם רגעים נדירים בהם דיברה בקול שקט על המלחמה, היא אמרה כי דווקא אז, בחלל שנפער אחרי הגיהינום, הקריעה והאובדן, דווקא אז הן חוו את הקושי הגדול ביותר. הרחובות העוינים, תחושת התלישות של שתי נערות צעירות ואבודות ללא כיוון או בית לחזור אליו. אמי הייתה כאסירה משוחררת המוטלת אל החלל הלא ידוע והמאיים. מתוך חוסר האונים והייאוש, אמרה אמא, עלתה בליבה מדי פעם המחשבה לשוב אל בין גדרותיו הגבוהים של המחנה. קשה לתפוש, אבל המחנה היה מוכר וצפוי, הייתה זו אֵימה ידועה מראש.
אמא שלי היא גיבורת חיי, כי הצליחה לחפור בזרועותיה הדקות את דרכה אל מחוץ לשאול.
אוניית המעפילים, עמרם שוחט, הביאה את אמא אל חופי ארץ ישראל ומשם נאספה אל קיבוץ מחניים. במהרה הבינה כי בניה השזופים והחסונים של הארץ החדשה מבקשים להתרחק ממנה ומחבריה. היה עליה לקבור את סיפורה, להסתיר את עברה, ואולי אף להתבייש בו. "נו, ממילא איש לא יאמין," חזרה ואמרה. הפליטים והנרדפים ששרדו את השואה, למדו מהר מאוד את כל השאלות הנוקבות שאין עליהן תשובה. משום כך, כמוה כאחרים שהיו שותפים לגורלה, בחרה לחתום את פיה; עדיף לא לדבר.
כשהגיעו לארץ מצאו כאן אמי ודודתי שלושה אחים ואחות, ששרדו גם הם. שוב הייתה להן משפחה, שוב היה במה להיאחז. עד שנפטרה זהבה בגיל 80, לא נפרדו האחיות. בליבן, באהבתן ובחלקת גורלן תמיד היו יחד.
אמא שלי היא גיבורת חיי, כי על אף שלא עלה בידה להשלים את לימודיה, חוכמת חיים רכשה בשפע. בתבונתו של השורד ידעה כי עליה להינשא בהקדם, ולהקים באדמה החדשה בית, להיות בת המקום. את אבי פגשה במחניים. "הוא היה הגבר הכי חכם והכי יפה מכולם, והוא בחר בי," חזרה ואמרה, ועל כך הייתה גאוותה.
הם התחתנו בחתונה צנועה. לראשונה מזה שנים ארוכות ידעה מעט טוב. אמי הייתה בת שמונה-עשרה ואבי בן עשרים וארבע. לאחר שנתיים נולדתי אני, קיבלתי את שמו של אביה, יוסף. הורי חיו אומנם בדוחק ובצנעה, אבל המשפחה הקטנה שבנתה יצקה בה כוח ותכלית.
כשעברנו למושב מצאה את מקומה, הייתה פעילה חברתית, רכשה ידידות, סייעה לאבא במשק הכפרי, גידלה את אחי ואותי, ושמרה עלינו כעל בבת עינה. תמיד ניחנה בהומור מושחז, ובדרכה הייחודית הביטה בעולם ומיינה את בני האדם החיים בו.
אמא סלדה מגנדרנות ומאנשים המחצינים סמלי מעמד וכוח. "גבירים," הייתה מסננת בבוז. ולימים, כשרצתה להטיח בי ביקורת, הייתה גוערת: "אל תהיה גביר, יוסי."
לצד הצנעה חשובה הייתה לה תמיד האסתטיקה. היא הקפידה בלבושה, ואם מישהו היה מחמיא לה על בגד יפה, הייתה ממהרת להעיר בליווי תנועת יד אופיינית, "לא עלה הרבה." אם שיבחו אותה על תבשיל מיוחד שבישלה, הזדרזה להדוף, "באמת, לא הרבה
עבודה." כל אלה צבעו את דמותה בצבעים מיוחדים שהיו לחלק ממנה. ומאחורי כל זה, כך חשבתי, נחבאה עדיין אותה נערה בת חמש־עשרה הנאבקת לשרוד.
לאמא שלי הייתה רגישות מיוחדת לאנשים שהגורל התאכזר אליהם. "זאת מסכנה," הייתה מסווגת חברה במושב, ולעומת זאת על אחר הייתה קובעת ללא היסוס, "זה, גביר!" אדם הגורם עוול זכה מייד לאיחול המוכר: "שתיקח אותו הרוח." עליה עצמה, על
העובדה כי שרדה באורח נס את השואה, אמרה תמיד בעברית המיוחדת שלה: "הרוח לא לקח אותי." אני חושב שאחד הדברים שהיו חשובים לה מאוד כל השנים, היה להיות שווה בין שווים: לא גבירה, אך גם לא מסכנה. לדידה, הניצחון האמיתי הוא ההליכה בתלם, להיות "כמו כולם".
השנים חלפו, המשק פרח, המשפחה גדלה, ונראה היה כי הנה היא מוצאת את מקומה, ואז, בדיוק כשנדמה היה לה שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה, נהרג אבא בשירות מילואים. ערב אחד הוא לא שב. אמא הייתה אז בת 46. לצידה אחי יעקב, אחותי הקטנה רחלי, והיה גם משק גדול לשמר ולהחזיק. אפשר לומר כי הירייה אשר הביאה למותו של אבא שלי, הרגה גם את נפשה.
באותו הלילה הבטחתי לה כי לעולם לא אנטוש אותה. השתחררתי מחיל האוויר ושבתי הביתה, אל המשק. אני זוכר כי כמה ימים אחרי השבעה קראה לי אמא אליה, הביטה בי בעיניים דומעות ואמרה: "מעכשו, יוסי, אתה הבעל שלי." היא הייתה זקוקה לדמות יציבה.
אם עד אותו הרגע הייתי יוסי, הילד שלה, מאותו הרגע הכול השתנה.
אמא שלי היא גיבורת חיי, כי יחד עם העצב הגדול המלווה אותה מאז, דבקה במשפחה שהקימה.
אמא, שגדלה בבית עני, סיפרה תמיד שחלום ילדותה היה שתהיה לה "עגָלה עם בובה", כזו שמעולם לא הייתה לה. בכל פעם שנכדה חדשה או נינה הצטרפה אל המשפחה שלנו, ביקשה אמא כי אקנה, בשמה, מתנה לכבוד הלידה. ובכל פעם כאילו לא שאלתי זאת מעולם, הייתי שואל שוב: "מה לקנות, אמא?" אהבתי לשמוע את תשובתה שהייתה בה מידה נכונה של גאווה: "תקנה לה עגלה עם בובה!"
אמא שלי היא בעיני בת דמותו של העם היהודי. היא ידעה שואה וידעה גם תקומה, אמא שלי היא גיבורת חיי.
דרך אותה החצר שבה שיחקתי בימי ילדותי, אני פוסע עדיין בכל בוקר לביתה. אולי לא אקרא לה כמו פעם, "תוסיפי מים לסיר," אך אני עדיין נרגש למצוא אותה ישובה במטבח הקטן ולהתיישב לצידה, אמא וילד. אינני נושא כבר את תוארי הכבוד שהעניקו לי החיים, אבל אני נושא בגאווה את כל התארים החשובים עבורי באמת: בעל, אבא, סבא ו־כן, אני גם יוסי, הבן של דינה מבית לחם.